חתימה משנת 1969 לא תציל חדר שנבנה ב־2023

המפקח על רישום מקרקעין בנתניה הורה לבני זוג להרוס חדר, משטח בטון וגדר שהקימו בחצר המשותפת. ההסבר שלהם נשען על מסמכים בני 57 שנה, וזה לא הספיק.

ברחוב הפרדס בנתניה עומד בית קטן בן ארבע דירות. ב־2022 קנו בני זוג את דירת הקרקע בחלקו הצפוני של הבית, אחרי כמה שנים שבהן שכרו אותה. מהר מאוד החצר התחילה להיראות כמו שלהם. על משטח מרוצף צמוד לדירה, שנהגו לקרוא לו "המרפסת", נבנה חדר בבנייה קלה. בחצר הקדמית נוצקה במת בטון, הוצבה גדר סורגים, הונחו שקי מלט וכלי עבודה, ובור הביוב נשאר פתוח. על שער הכניסה נתלה שלט "חניה פרטית". השכן מהקומה שמעל הגיש תביעה.

הגנה עם הרבה ארכיון ומעט ראיות

הנתבעים טענו שהמרפסת שויכה לדירתם כבר ב־1969, בהסכמת השכנים של אז. הם הציגו שתי בקשות להיתר בנייה מאותה שנה, ועל אחת מהן מופיעה חתימתו של אביו המנוח של התובע. המפקח, ארז שטיינברג, בחן את המסמכים ומצא בעיות בכל אחד מהם:

• ההיתר הראשון אושר לבניית מטבח ומרפסת בחלק אחר של הדירה. החדר שבמחלוקת סומן בו ב־X, כלומר לא אושר. כך העידה מנהלת אגף הרישוי בעירייה.
• ההיתר השני עסק בחדר אחר. העובדה שהשטח סומן בתשריט כ"שטח מרוצף" לא הופכת אותו לחלק מהדירה.
• גם אילו היה היתר, תוקפו פג ב־1970, 53 שנים לפני שנבנה החדר.

העדות המכרעת הגיעה דווקא מהמוכר, בן המשפחה שמכרה את הדירה. הוא העיד שהמרפסת נחשבה תמיד לשטח משותף שמותר להשתמש בו, למשל לתליית כביסה, ולא לחלק מהדירה. לדבריו, אילו הקרקע הייתה כלולה בעסקה, המחיר היה אחר. בנוסף, הנספח בהסכם המכר שמגדיר את גבולות הדירה הוגש לתיק במצב שלא ניתן לקרוא אותו. המפקח קבע שהדבר פועל לחובת הנתבעים.

גם "הרחבת דירה" לא עזרה

הנתבעים ניסו להיבנות גם מסעיף 71ב לחוק המקרקעין, שמאפשר להרחיב דירה בהסכמת שלושה רבעים מבעלי הדירות. הם אכן השיגו הסכמה בדיעבד מהשכנים בחלק הדרומי של הבית. אבל הסעיף חל רק על בנייה שאפשר לקבל עליה היתר לפי תוכנית תקפה, והחדר נבנה בלי היתר. גם ההסכמות עצמן לא כללו את מה שהפסיקה דורשת: הסכמה מפורשת לגריעת השטח מהרכוש המשותף ולחלוקת זכויות הבנייה. שתיקת השכנים לאורך השנים אינה הסכמה.

"נראה לי מגוחך"

לגבי במת הבטון, טענו הנתבעים שהיא נועדה לחזק את יסודות הבית. המהנדס מטעמם ערך בדיקה ויזואלית בלבד, ואחרי שהבמה כבר נוצקה. המהנדס מטעם התובע הצביע על כך שיש מרווח בין הבטון למבנה, ותיאר את הטענה שהמשטח תומך בבית כמגוחכת. המפקח קיבל את עמדתו.

ומה כן נשאר?

הגדר החיצונית שפונה לרחוב נשארת. השער לא היה נעול, והתובע עצמו אמר שהיה שוקל לאשר אותה אילו שאלו אותו. השלט "חניה פרטית" שעליה יורד.

השורה התחתונה: תוך 90 יום על הנתבעים לפרק את החדר, את במת הבטון ואת גדר הסורגים, לכסות את בור הביוב ולפנות את הציוד מהחצר, הכול על חשבונם ובפיקוח מהנדס. הם ישלמו לתובע גם 20,000 ש"ח הוצאות. המסר לבעלי דירות בבתים משותפים: חצר משותפת לא הופכת לפרטית בגלל מסמך ישן, הסכמה שקטה או משטח שפשוט נבנה. היא נשארת של כל הדיירים.

(המפקח על רישום מקרקעין נתניה, תיק 7/254/2024, פסק דין מיום 13.8.2026)